ימים לבנים

מחשבות על ההתמודדות עם בדידות בגיל השלישי


התערוכה המרתקת דיאלוג עם הזמן במוזיאון הילדים בחולון נפתחת במסדרון שכולו שאלות. האם אתה מרגיש בגילך? האם היית רוצה להיות צעיר יותר? איך תהיה כשתהיה זקן? ועוד ועוד שאלות מעוררות מחשבה. שאלות אלו מייד מכניסות את החשיבה להלך רוח על זמני, שנע בחופשיות על כנפי הדמיון בין עבר לעתיד.


התערוכה כולה שוברת סטיגמות הקשורות לגיל. מוצגים בתערוכה סיפורים מלאי חיות ושמחת חיים. סבתא שיצאה לטרק מסביב לעולם, התאהבות של בני זוג בבית אבות ועוד. המסר המרכזי בתערוכה הוא פיתוח היכולת להתבונן באדם כשלם, באיכויותיו ותכונותיו בלי להשבות מייד בגילו. מסר חשוב נוסף הינו שרוח האדם חזקה מהמגבלות. התערוכה פתחה אופק מחשבתי כיצד לחיות נכון את החיים ומה מאפשר חיים משמעותיים ועשירים יותר.



שאלות אלה נשאלו במחקר ארוך טווח שנעשה באוניברסיטת הרווארד משנות השלושים של המאה הקודמת עד ימינו אלה. עקבו אחרי מהלך החיים של 734 נבדקים. 60 מהם עדיין בחיים.

לדברי פרופסור רוברט וולדינגר, מנהל המחקר הנוכחי נמצאו ממצאים מובהקים. אנשים שמחוברים חברתית יותר למשפחה, לחברים, לקהילה, מאושרים ובריאים יותר וחיים יותר זמן. הדבר נכון רק כשהקשרים חיוביים מיטיבים ומשמעותיים וזה חשוב יותר ממספר הקשרים. אצל אנשים בודדים הוכח שהזכרון נפגע מהר יותר. לדברי וולדינגר חווית הבדידות ממש מרעילה והרסנית לבריאות.


הגיל השלישי מזמן אובדנים מסוגים רבים ושונים. אובדן של אנשים קרובים ויקרים, אובדנים בריאותיים שהם לעתים קשים וכבדים ביותר,אובדן תעסוקתי עם הפרישה לגמלאות ועוד ועוד.אובדנים שכאלה מביאים פעמים רבות לתחושת חוסר טעם,אבלות ובעיקר הרבה בדידות. איך זה בא לידי ביטוי?

דוגמא מייצגת הינה שאלה של נועץ אנונימי בפורום יעוץ ותמיכה באינטרנט לגיל השלישי שניהלתי בעבר.


"שלום!

חמותי כבת שמונים, בריאות טובה לכל הדעות, צעירה ברוחה, שלא התנהגה כזקנה מעולם, שכלתנית, התאלמנה לפני כשנתיים. בחצי השנה האחרונה הבדידות קשה לה מאוד. אינה רוצה להכביד על ילדיה. הביאה בחורות לגור איתה אך הפתרון אינו מתאים לה. היתה בשיחות אצל פסיכולוג, שלא הועילו. מטופלת בכדורים אך לא נראה שהם מועילים. סובלת מכאבי בטן, בחילות, כאבים אחרים ולעיתים חסרת חשק לחיי היומיום. האם יש לכם הצעה כלשהי שעשויה לעזור, לנו נגמרו כל ההצעות".


שאלה זו מתארת היטב את אפיוני החוויה גם של המטופל וגם של בני המשפחה. הרגשות המתוארים בדרך כלל הן של "חוסר אונים, חוסר טעם, אובדן דרך". לעתים מתוארת הסתגרות חוסר שמחה והנאה, אנהדוניה.


קיים חשש לאפקט של כדור שלג מדרדר במדרון. הבדידות,ההצטמצמות ותחושת חוסר הטעם מייצרת פגיעה בחיוניות ובתפקוד שעלולים לחצוץ בין האדם והעולם. ההסתגרות והתחושות הקשות עלולות לזרז בהמשך גם הדרדרות בריאותית ומנטלית.


כשמגיעים פצינטים ו/או בני משפחה לקליניקה עם תמונת מצב שכזו כמובן ששיחות טיפוליות הינן חשובות ביותר אך הן בלבד לעתים אינן מספיקות. חשוב לבנות תכנית טיפולית מערכתית ומקפת שלוקחת בחשבון מספר נושאים:

א. המצב הבריאותי והשפעתו על תחושת הרווחה האישית.

האם יש בעיה בריאותית שפוגעת ביכולת התפקודית. האם יש כאב כרוני שתורם למצב הדחק. האם נלקחות תרופות שבין תופעות הלוואי שלהן יש ירידה במצב הרוח. ואולי דווקא יש צורך בתרופות אנטי דכאוניות.

לעתים יש צורך גם בהערכה פסיכוגריאטרית שתעזור למפות ולהטוות נכון יותר את דרך הטיפול.


ב. תחושת הנחיצות וההשתיכות

כדי לבנות תכנית טיפולית חשוב לבדוק עד כמה היומיום מורכב מאינטראקציות בינאישיות, מפעלתנות חברתית ומתקשורת עם העולם. חלק ניכר מתחושת הרווחה מורכבת מחווית עצמאות, נחיצות, חיוניות וקומפיטנטיות. הטיפול ילווה פעמים רבות במטרות בעלות אופי התנהגותי. למשל הרחבת מעגל העשיה דרך התנדבות,חיזוק הקשר עם הנכדים, תכניות לסדר יום פעיל ועשיר יותר , חיזוק קשרים חברתיים וקהילתיים וכו'. שיתוף בני המשפחה, הן ברמה הרעיונית והן ברמה הביצועית, יכול לתרום להצלחת התכנית הטיפולית.


ג. המדד התנועתי-חושי

בסין מדי בוקר מאות אנשים , צעירים ומבוגרים, עוסקים בפארקים הציבוריים בטאי צ'י,ריקוד ומוסיקה. הוכח מחקרית איך לימוד בעל פה של רצפים תנועתיים כגון אלו שבטאיצ'י או ריקודי עם למשל, מעכבים ירידה מנטלית ומשפרי מצברוח. פעילות פיזית מתונה כגון שחיה או הליכה,מזרזת יציאה מדכאון . במידה וזה אפשרי רפואית ,חלק מתכנית הטיפול תכלול בתוכה הצבת מטרות התנהגותיות שכוללות פעילות גופנית. וכל פעילות שעוזרת למערכת החישה(כגון חוגי יצירה ולמידה). השיפור התחושתי והפיזיולוגי מחזק את ההתמודדות עם תחושת הבדידות.

ומה קורה בחדר הטיפול עצמו?


האדם שנכנס לחדר מביא מצוקה גדולה ורוצה למצוא אוזן קשבת ומזור למצוקותיו . לעתים חדר הטיפול הינו המקום היחיד שבו האדם הסובל מבדידות מרגיש נוח לפרוש ולפרוק את תחושותיו במלואן. לעתים האדם הבודד נמנע מלשתף עקב הפחד להכביד על בני המשפחה ובמיוחד הילדים, שמא יצטייר כ"נודניק" או פסימיסט. קיים גם הפחד להדאיג את בני המשפחה (למשל בעקבות חשש בריאותי של המטופל או פחד ממוות).




נוכחות טיפול שיחתי יכולה להוות הקלה עצומה בתחושת הבדידות. לשעה קלה אתה לא לבד עם המטען הכבד של המחשבות והזיכרונות. המטפל והמטופל יחד נכנסים לסוג של התבוננות ותשומת לב קשובה הנותנת משמעות לכל אינטראקציה ותנועה בעולמו של המטופל. כל ניצן קטן של תחושה סובייקטיבית, של חום אנושי, של קשר וחיבור מקבל מקום וחשיבות רבים.


התאורטיקנית אן אלווארז (1989) כינתה את הפעולה שמטפל עושה על מנת להשיב מטופל לנוכחות במונח "ההשבה", reclaiming. השבה למשהו שכבר היה שם פעם ונשכח – הרצון לחיות, הרצון להיות בקשר.


בסרט הצרפתי הנפלא "אחר צהריים עם מרגריט" מתוארים מפגשים קבועים בין ז'רמן (ז'ראר דפרדיה) איש הצווארון הכחול שהתמודד כל חייו עם המנעות מקריאה ולמידה לבין מרגריט, אישה נעימה ומשכילה החיה בבית אבות וסובלת מבדידות. הם נפגשים בכיכר הכפר בזמנים קבועים ומתבוננים יחד ביונים.ההתבוננות יכולה להיות משולה להתבוננות הטיפולית.


מרגריט מקריאה לז'רמן קטע קריאה מתוך הדבר של קאמי ."כיצד אפשר למשל להעלות בדמיון עיר ללא יונים,ללא עצים וגנים ללא מפגשים עם משקי כנפיים וללא רשרוש עלים. בקיצור מקום סתמי". אם הבדידות היא עיר ללא יונים, הרי המפגשים ביניהם, מלאי החום האנושי, מחזירים את איוושת משק הכנפיים ובעצם את השבת הרצון של שני הגיבורים לחיות ולחבור מחדש לעולם.

בתהליך הטיפולי עם אנשים שעברו כברת חיים, נפרש סיפור חיים מלא וגדוש.


פעמים רבות בסיפור החיים יש נקודות שבר לצד כוחות. כשהאדם מספר את סיפור חייו במלואו בקול רם , הוא מקשיב לעצמו אחרת ומיוחד כשיש לצידו עד (המטפל) שמקשיב, מגיב ושואל שאלות. סיפור החיים נרקם לכדי מקשה אחת וכמעט תמיד יש תגליות ונקודות התבוננות שונות, רעננות וחדשות. יש בכך חיזוק ונחמה.


אני שומעת בקליניקה המון את המשפט "גם אם אני בודד יש לי את עצמי". עצם ההזכרות בכוחות שהתגלו בהתמודדויות עם משברים בעבר, נוסכים אמונה וכוח גם עכשיו. משברי העבר וההווה נתפסים פתאום באור אחר ויש תחושת קומפיטנטיות ואמונה עצמית גוברת.


בשיר ימים לבנים, לאה גולדברג נעה בין קצוות ההתמודדות עם חווית הבדידות: "כל כך קל לשאת שתיקתכם ימים לבנים וריקים. הן עיני למדו לחייך וחדלו משכבר". אבל בהמשך היא גם מדברת על מגמה חיובית של התמתנות בתחושת הבדידות. על בנית הגשרים בין האתמול למחר;כמו בנית הגשרים בתהליך הטיפולי .. בהמשך היא מדברת על התפיסות עם הבדידות. "לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו. ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע".


לסיכום פניה לעזרה טיפולית במצבי דכדוך ובדידות היא בהחלט חיונית והעזרה יכולה להיות אפקטיבית ביותר. גם אם הבדידות קיימת ניתן לרכך להקל ובהחלט לשפר את איכות החיים.


"מסתבר שלהיות ביחסים בטוחים וקרובים לאדם אחר בשנות השמונים שלנו זה מגן, שהאנשים ביחסים שבהם הם מרגישים שהם באמת יכולים לסמוך על האדם האחר בזמני צורך, הזיכרונות של האנשים האלה נשארים חדים לזמן רב יותר". אט

© 2019 כל הזכויות שמורות לנעה ביצ׳קוב

האתר נבנה ע״י: ענת בילינסון

פסיכולוגית קלינית